1. בפני בקשת אגודת מגן דוד אדום בישראל (להלן: "
מד"א") לצמצום צו לגילוי מידע שניתן ביום 3.4.2013. הצו ניתן לבקשת הנתבעת, במסגרת תביעת התובעים כלפיה, שעילתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "
חוק הפלת"ד") בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 12.10.2011 (להלן: "
התאונה"), שבה נספתה התובעת 1 (להלן: "
המנוחה").
2. במסגרת הצו נקבע, בכפוף לאפשרות שניתנה למד"א להתנגד לכך, כי מד"א תמציא לנתבעת את הנתונים הבאים:
2.1. העתק מקלטת הקריאה להזנקת מד"א בגין התאונה;
2.2. שמותיהם המלאים וכתובתם של החובשים והנהג האמבולנס המוזכרים בדו"ח מד"א בגין התאונה;
2.3. מספר הטלפון של מי שהזניק את מד"א בגין התאונה.
3. מד"א מבקשת כאמור לצמצם את תחולת הצו האמור. באשר לקלטת השמע, טוענת מד"א כי ככלל היא מתנגדת למסירת הקלטות של קריאות שהתקבלו במוקד עקב חשש מניצול לרעה. יחד עם זאת מוכנה מד"א למסירת תמליל ההקלטה, בצירוף תעודת עובד ציבור המעידה כי התמליל הינו נכון ומדויק. מכל מקום, בעניננו טוענת מד"א כי עקב תקלה טכנית אין בידיה כלל הקלטה של קבלת הקריאה, ולכן מבקשת היא ביטולו של סעיף זה.
4. בנוגע לפרטי עובדי מד"א, מד"א איננה מתנגדת למסירת שמו של ראש הצוות שהוזנק לטפל באירוע, אולם אינה רואה טעם בחשיפת פרטים נוספים אודותיו או אודות העובדים האחרים שנכחו במקום. לטענתה ממילא כל זימון העובדים לעדות ייעשה באמצעות מד"א, ולפיכך אין בפרטים אלו בכדי לסייע, אלא רק לפגוע בפרטיותם של אנשי הצוות. באשר לפרטי המודיע אשר הזניק את מד"א למקום, טוענת מד"א כי היא מתנגדת למסירת פרטיו בהעדר טעם נגדי רב משקל, וזאת בשל הצורך להגן מפני פגיעה בפרטיותו שלא לצורך, ובכדי למנוע הרתעה של אנשים הנקלעים למקום אירוע עם נפגעים מלהזמין אמבולנס. כן נטען כי מד"א שוחחה עם המודיע עצמו, שאכן התנגד אף הוא למסירת פרטיו. מד"א טוענת כי חובתה שלא למסור את הפרטים האמורים מעוגנת בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, לפיו אסור לה למסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, אלא אם זה מותר על פי דין. לטענתה הפרטים המבוקשים הן ביחס לעובדים והן ביחס למודיע נכנסים בגדר פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "
חוק הגנת הפרטיות").
5. הנתבעת מתנגדת לבקשה לצמצום הצו ועומדת על קבלת מלוא הפרטים המפורטים בו. לטענתה מדובר בנתונים שהינם רלוונטיים ועקרוניים לבירור התובענה. הנתבעת מזכירה כי במסגרת כתבי הטענות כפרה היא בחבותה כלפי התובעים, בטענה כי האירוע ארע בנסיבות אשר אינן מהוות תאונות דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. לטענתה של הנתבעת, ראיות שונות מצביעות על כך שגורם אחר הוא שהביא לפטירת המנוחה, וקיימת אי בהירות בשאלה האם השימוש שעשתה המנוחה ברכב תרם באופן ממשי לקרות התאונה. לאור זאת, הפרטים המבוקשים על ידה הינם רלוונטיים ועשויים לשפוך אור על נסיבות האירוע ועל מצבה של המנוחה זמן קצר לאחר התאונה, שהינן סוגיות העומדות במרכז המחלוקת בין הצדדים.
6. באופן עקרוני טוענת הנתבעת כי אינטרס גילוי האמת ועשיית הצדק בין הצדדים גובר על הפגיעה הקלה בפרטיות של הגורמים המעורבים, וכי אי חשיפת פרטי המודיע אשר הזניק את מד"א או עובדיה, עשויה לפגוע בזכותה של הנתבעת להליך משפטי ראוי. הנתבעת מציינת כי בכוונתה לזמן לעדות באופן ישיר את עובדי הנתבעת, וכי לא ניתן להסתפק בכך שמד"א תעשה זאת עבורה כמתווכת. בעניין זה מפנה הנתבעת לסעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, לפיו מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לעניין. לגבי המודיע מוכנה הנתבעת כי יוטל חיסיון על שמו וכי עדותו תתנהל בדלתיים סגורות.
7. הנתבעת טוענת כי המידע הבלעדי המצוי בידי מד"א הינו מתוקף תפקידה הציבורי, ולפיכך מוטלת עליהחובה להמציאו בכדי להביא לחשיפת האמת ועשיית צדק. כן היא מפנה למקרים אחרים בהם נדחו בקשותיה של מד"א בנסיבות דומות, ובהם הביאה חשיפת המידע לדחיית תביעות כנגד הנתבעת ומבטחות אחרות.
8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לצמצום הצו, למעט בנוגע לעניין הקלטת, אשר ממילא אינה נמצאת בידי מד"א וזאת בכפוף לקבלת עמדת המודיע לבקשה המתייחסת אליו.
9. במסגרת הבקשה לא הצביעה מד"א על חיסיון כלשהו מכוח הדין העומד לה והמונע את מסירת הקלטת ופרטי עובדיה או המתנדבים שהיו במקום מטעמה. טענתה היא טענה כללית הנוגעת לפגיעה בפרטיות שתיגרם לצדדים שלישיים כתוצאה מחשיפת פרטיהם והבאתם לעדות.
10. כידוע, הפרטיות היא ערך מוגן ברמה החוקתית והוראות מפורטות לעניין זה נקבעו כאמור בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובחוק הגנת הפרטיות. עם זאת, בפסיקה כבר צוין כי הזכות לפרטיות היא זכות מורכבת, אשר את גבולותיה לא קל לקבוע (בג"ץ 1435/03
פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה, פ"ד נח(1) 529, 539 (2003)). יתר על כן, ככל זכות חוקתית, אף הזכות לפרטיות הינה זכות יחסית אשר יש לאזנה מול זכויות ואינטרסים אחרים. בנסיבות דנן נראה כי אינטרס גילוי האמת ועשיית הצדק בין הצדדים עולה על פני הפגיעה בפרטיות אשר תיגרם לאנשי הצוות של מד"א ולמודיע על האירוע. פגיעה זו אינה עולה על הפגיעה הנגרמת לכל עד הנדרש להעיד בבית המשפט בגין אירוע שהתרחש לעיניו. לעניין זה התייחסה כב' השופטת חיות בבג"ץ 844/06
אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז, פ"ד סב(4) 167, 208 (2008):
"...בה במידה ניתן לומר כי מידע או נתונים הנוגעים למגעיו של הפרט עם אחרים ברמה כזו או אחרת יכולים להיחשב אף הם כענייניו הפרטיים, בעיקר אם מקבלים את התפישה לפיה הזכות לפרטיות מבחינה מושגית משמעותה שליטה על הגילוי והחשיפה של מידע או נתונים כאמור. עם זאת, וככל שבנורמה המשפטית עסקינן,
נראה לי כי הגדרה כה רחבה של הזכות לפרטיות אין לה הצדקה. כך לפחות מקום שבו במוקד המידע או הנתונים אשר לגביהם מתבקשת הגנה עומדים אותם אחרים ואילו חלקו של הפרט המבקש הגנה לגביהם הוא שולי ביותר ומעמדו אינו עולה על זה של משקיף או צופה מן הצד (אלא אם כן חשיפת עצם נוכחותו באירוע יש בה בנסיבות העניין כדי לפגוע בפרטיותו). ודוק - יש להבחין בהקשר זה בין הזכות לפרטיות לגבי עצם המידע ובין הזכות לפרטיות באשר למסירת מידע אותו קלט אדם בחושיו. בהקשר זה של מסירת המידע ניתן לדבר על הזכות לפרטיות במובנה הקלאסי, דהיינו במובן זכותו של אדם "להיעזב לנפשו" ולא למסור דבר שאינו חפץ למסרו,
אך זאת רק עד לאותה נקודה שבה מוטלת עליו חובה שבדין למסור עדות באותו עניין, למשל בחקירה או בהליך משפטי. ניואנסים אלה באשר לזכות לפרטיות ולהגנות עליה ניתן להמחיש באמצעות הדוגמא הבאה: נער מעלית עד לכך שאדם מוכר בציבור עלה בשעת לילה עם אישה שאינה אשתו אל אחד מחדרי בית המלון שבו הוא עובד. לנער המעלית לא תעמוד, כך נראה, זכות לפרטיות אשר מכוחה יוכל למנוע את חשיפתו של מידע זה על ידי מאן דהוא. לעומת זאת, אם למחרת היום תיפנה אליו רכילאית של אחד העיתונים ותבקש לאמת עימו את המידע הוא רשאי שלא למסרו לה מתוך זכותו "להיעזב לנפשו" ולא למסור מידע אם אינו חפץ בכך. ואולם, אם יוזמן אותו נער מעלית למסור עדות בבית המשפט לענייני משפחה בהליך גירושין המתנהל שם בין אותו אדם מוכר ובין אשתו, תחול עליו חובה להתייצב לעדות ולמסור בעדותו את הדברים שראה ושמע באותה שעת לילה. הזכות "להיעזב לנפשו" בהקשר זה לא תעמוד לו עוד. (ההדגשות שלי - א.ד)"
11. בנסיבות הבקשה דנן, נראה לי כי ראוי להבחין בין מעמדם של אנשי הצוות של מד"א לבין המודיע על האירוע. באשר לאנשי הצוות, לא ברור מדוע עומדת מד"א על כך שתשמש כמתווכת להזמנתם לעדות, ומדוע על הנתבעת להיות תלויה במד"א לשם כך. אלו היו במקום במסגרת תפקידם, ואין כל מניעה או סיבה מדוע לא יבואו לתת עדות בעניין הנדרש לשם גילוי האמת ומדוע לא תוכל הנתבעת לזמנם לעדות כמקובל, לשוחח עמם מבעוד מועד ולנהוג כפי שנוהגים בכל עד שמבוקש להזמינו לבית המשפט.
12. באשר למודיע, טענה מד"א שחשיפת פרטים אישיים והזמנה לעדות עלולה להרתיע אנשים מהזמנתה של מד"א באירועים דחופים הנדרשים להצלת חיי אדם. ספק בעיני אם אכן כך הדבר, אולם דומה כי במקרה זה האיזון הראוי מחייב את קבלת עמדתו של המודיע, שבמסגרתה יוכל לנמק את התנגדותו למסירת פרטיו או לבקש כי פרטים ישארו חסויים מעיני הציבור.
13. עוד אוסיף בשולי הדברים כי אף באשר לקלטת לא ברורים לי טעמי ההתנגדות ואולם משזו איננה קיימת עוד השאלה אינה עומדת על הפרק.
14. סוף דבר, מד"א איננה חייבת במסירת הקלטת, אך ורק מהטעם שזו איננה קיימת ברשותה; מד"א חייבת במסירת פרטי הצוות שהיה במקום האירוע במועד הרלוונטי ותעשה כן בתוך 10 ימים. באשר לפרטי המודיע - מד"א תעביר אליו את הבקשה שהוגשה לחשיפת זהותו, את תגובתה וכן החלטה זו. המודיע רשאי להגיב לבקשה או לבקש לחסות את פרטיו מנימוקים שייפרט בתוך 7 ימים ממועד המצאת המסמכים לידיו. כל אחד מהצדדים יוכל להגיב לעמדת המודיע בתוך 7 ימים נוספים. זכות תשובה למודיע בתוך 7 ימים. המסמכים השונים יומצאו במסירה אישית במקביל להגשתם לתיק בית המשפט.
ניתנה היום, כ"ה תשרי תשע"ד, 29 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.